החלטה בתיק בש"א 161845/06

בקשה לדחיית תובענה על הסף מחמת התיישנות לפי תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984.

רקע

1. המשיבה - התובעת, נחבלה לשיטתה ונגרמו לה נזקי גוף עת ירדה מרכב בו נסעה קודם לכן והכל ביום 11.12.98 (להלן - " הרכב", " התאונה" ו - " הנזק").  על כן מצאה להגיש ביום 18.9.05 את תביעתה (להלן - " כתב התביעה המקורי").  

2. המשיבה תבעה בכתב התביעה המקורי את שמגד חברה לביטוח בע"מ (להלן - " שמגד"), לשיטתה דאז, מבטחת השימוש ברכב על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 (להלן - " עילת הפלת"ד") ואת עיריית נהריה, בעלת החניון בו אירעה התאונה  בעילות שונות  על פי פקודת הנזיקין תשכ"ח - 1968 (להלן - " העילה הנזיקית").

3. ביום 15.1.06 הגישה המשיבה בקשה מוסכמת (בינה לבין שמגד) לתיקון כתב התביעה המקורי בד בבד עם כתב תביעה מתוקן (להלן - " כתב התביעה המתוקן").  כתב התביעה המתוקן כולל שני שינויים מרכזיים. האחד - עילת התביעה כלפי שמגד הוחלפה והיא מבוססת כעת על חבותה הנטענת כמבטחת אחריות העירייה. השני - המבקשת צורפה כנתבעת נוספת ועילת הפלת"ד מיוחסת כעת לה.  המבקשת לא הייתה צד להסכמה לתיקון כתב התביעה. המבקשת העלתה טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה.

טענות הצדדים

4. אין חולק כי בעת הגשת הבקשה המוסכמת לתיקון כתב התביעה וכתב התביעה המתוקן חלפה תקופת ההתיישנות בת 7 השנים הקבועה בחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 (להלן - " תקופת ההתיישנות" ו" חוק ההתיישנות")  ביחס לעילת התביעה כלפי המבקשת. המבקשת אף אינה טוענת להארכת תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 89 לפקודת הנזיקין תשכ"ח - 1968.

5. המחלוקת ממוקדת  בשאלת סמכותו ושיקול דעתו של בית המשפט, לרבות אופן הפעלתם, באשר לעתירת המשיבה (המובאת לראשונה בתגובתה), לתקן כל פגם בהליך ולהאריך תקופת ההתיישנות הקבועה בדין. לטענת המשיבה, נפלה אצלה טעות קולמוס בתום לב, בעת הגשת כתב התביעה המקורי וייחוס עילת הפלת"ד לשמגד במקום למבקשת.  לטענת המשיבה נתונה לבית המשפט מכוח תקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984 (להלן - " התקנות") סמכות הארכת מועדים ותיקון פגמים ובנסיבות העניין עליו להפעילה.  לטענת המבקשת אין נתונה לבית המשפט סמכות כזו וככל שהיא נתונה, עליו להימנע  מהפעלתה ולקבל את טענת ההתיישנות.

 דיון

6. נצא מהנחה מיטיבה עם המשיבה ולפיה אכן נפלה אצלה בתום לב גמור טעות קולמוס ובעטיה ייחסה בכתב התביעה המקורי את עילת הפלת"ד לשמגד ולא למבקשת. טעות קולמוס כזו אינה נמנית עם החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות בחוק ההתיישנות. לפיכך מפלטה האפשרי האחרון של המשיבה הינו בתקנות. 

7. על עמדת מתקין התקנות והפסיקה ניתן ללמוד מדיני תיקון כתבי טענות, לרבות צירוף בעלי דין. ככלל, ואף לאור לשונה של תקנה 92 לתקנות, עמדה זו הינה ליברלית, כאשר השאלה המרכזית אותה ישאל בית המשפט בדונו בבקשה לתיקון כתבי טענות הינה - האם ובאיזו מידה יש בתיקון המבוקש לגבש ולהעמיד את השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת בין הצדדים ( זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' שביעית, 339). במסגרת זו, לא יירתע בית המשפט אף מהתרת עילה חדשה (שם, 348). התיר בית המשפט את התיקון, רואים את כתב הטענות המתוקן כאילו הוגש במועד כתב הטענות המקורי (שם וכן ע"א 728/79, קירור נ' זיד, דינים  ועוד, צורף לתגובת המבקשת, להלן - " עניין קירור").

8. יחד עם זאת, סייגה עצמה העמדה הליברלית במקום בו הפעלתה תאפשר פגיעה בצד שכנגד. אחד המקרים המובהקים בו לא יותר תיקון כתב תביעה הוא מקום בו התיקון (על הרטרואקטיביות שבכך) ימנע מהצד שכנגד העלאת טענת התיישנות (שם, 352 -  350 והאסמכתאות וכן בר"ע {ב"ש 502/05}, חברת חשמל לישראל בע"מ נ' מ. שיימן עבודות מתכת בע"מ,  תק - מח 2005 (2) 6139, להלן - " עניין חברת חשמל" ועוד). צד שכנגד - משמע, צד קיים בתביעה המקורית וכן צד "חדש" שצורף בעקבות תיקון התביעה המקורית.

9. על רקע זה יש להבין את תקנה 26 (ב) לתקנות המגנה על בעל דין חדש שצורף לתובענה וקובעת כי " רואים, לעניין התיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן".  הנה כי כן, רואים אנו כי מתקין התקנות רגיש לזכויותיהם של נתבעים המתגוננים בטענת התיישנות.

10. ואולם,  התקנה 26 (ב) כשלעצמה אינה  יוצרת הסדר שלילי או הסדר ספציפי (LEX SPECIALIS) לעניין סמכות התיקון וההארכה של בית המשפט ביחס להגשת תביעה לאחר תום תקופת ההתיישנות. על מנת לבחון סמכות זו ושיקול הדעת בהינתן הסמכות יש להתבונן על תקנות התיקון וההארכה, הלוא הן תקנות 524, 526 ו - 528 לתקנות.

11. תקנה 524 לתקנות  עוסקת בסמכות לתקן פגם או טעות בהליך ואינה חלה בענייננו, שכן לא נפל פגם מסוג זה. תקנה 526 עוסקת  באי קיום התקנות או נוהג ואף היא אינה חלה שכן לא נטען לאי קיום תקנות או נוהג כאמור. נדגיש כי הפגם לענייננו ממוקם במגרשה של המשיבה והוא - עצם אי הגשת התובענה נגד המבקשת בטרם התיישנות על פי חוק ההתיישנות.

12.  התקנה האחרונה בה תולה המשיבה את יהבה היא תקנה 528 לתקנות. תקנה זו קובעת:

"מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו". (הדגשה שלי, י.ה.).

13. ההוראה הקבועה ברישת התקנה - היא החולשת על שני חלקי התקנה, היינו, התקנה מסדירה הארכת מועדים לעשיית דבר שבסדר דין או בנוהג. אם נקבעו הללו על ידי בית המשפט, ניתנים הם להארכה אף אם לא התקיימו טעמים מיוחדים. אם נקבעו הללו בחיקוק, נדרשים טעמים מיוחדים על מנת להאריכם. כעת באנו לשאלה - האם מועדי התיישנות תביעות שנקבעו בחוק ההתיישנות הינם בגדר  מועדים שנקבעו ל"עשיית דבר שבסדר דין או נוהג" כאמור ברישת התקנה. על כך לא טענו הצדדים ולא הפנו לפסיקה .

14. טרם נפנה לשאלות הפרשנות נגדיר את האקלים המשפטי הנוכחי באשר להתיישנות. להתיישנות פן מהותי ופן דיוני. קיימת גישה בפסיקה המדגישה את זכותו המהותית (המוגדרת לעיתים -כחוקתית) של התובע מולה מסווגת טענת ההתיישנות כטענה דיונית (וכמשקפת אינטרס פרטי או ציבורי גרידא) (עניין חברת חשמל וכן עמדת השופטת פרוקצ'יה בע"א 2486/04, אהרוני נ' אלחנני, פדאו"ר {לא פורסם} 05 (15) 297) . מאידך קיימת גם גישה תכליתית הנותנת משקל לטענת התיישנות, יהא אשר יהא סיווגה (עמדת השופט שמגר {כתוארו אז} ועמדת השופט ש. לוין בעניין קירור לעיל). עד כה לא גברה אחת הגישות על חברתה. ואולם אציין כי בהצעת הקודקס האזרחי חוק דיני ממונות -   ממליצים מציעיו לקצר את תקופת ההתיישנות הרלוונטית לענייננו ל -  4 שנים (סעיף 811 לקודקס). בכך יש משום הכרה בחשיבותו של מוסד ההתיישנות, יהא סיווגו אשר יהא. הקודקס האזרחי מהווה מעין נייר לקמוס למצב המשפטי הנוהג והראוי וכוחו עימו ככלי עזר פרשני ככל הנדרש.

15. אני סבורה כי תקופת התיישנות תביעות הקבועה בחוק ההתיישנות אינה בגדר "מועד שנקבע לעשיית דבר בסדר דין או בנוהג" והנשלט על ידי התקנה 528. ראשית, הוראות חוק ההתיישנות יוצרות הסדר ספציפי וממצה לעניין תקופת ההתיישנות ואפשרויות הארכתה ודחייתה. לשון סעיף 2 לחוק ההתיישנות ברורה : ".... ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה ....". על כן אין מקום לפנות להסדרים חיצוניים, ודאי לא כאילו שיצר מחוקק המשנה בתקנה. שנית, קביעת תקופת ההתיישנות בחוק ההתיישנות אינה בכלל קביעה שבסדר דין או בנוהג אלא קביעה מהותית של תקופה לאחריה לא ניתן עוד, בהעדר חריגים, להגיש תביעה. שלישית, לאור העמדה המובעת בהצעת הקודקס האזרחי, ודאי  אין סיבה לצאת מגדרה של פרשנות סבירה ולגייס את התקנות כנשק להאריך את תקופת ההתיישנות בחוק ההתיישנות.

16. מכל האמור לעיל עולה כי אין המשיבה יכולה להיאחז בתקנה 528 לתקנות ואין התקנה מהווה מקור סמכות "עוקף" חוק ההתיישנות. משהתיישנה תובענת המשיבה על פי חוק ההתיישנות - אין בכוח התקנה 528 לסייע למשיבה ובפועל לבטל את קביעת החוק או להאריך תקופת ההתיישנות שלא על פיו. די בכך על מנת לקבל את הבקשה.

17. לא למותר להפנות לעניין קירור, שם נדחתה בקשה לתיקון כתב תביעה, בנסיבות דומות של ניסוח כתב תביעה מקורי וזאת כאשר התאפשר לנתבעת להעלות את טענת ההתיישנות מבעוד מועד. אני סבורה כי בענייננו - חל דין זהה.